בתחילת שנות ה- 50 של המאה ה- 20, חודשים ספורים לפני שנחתם הסכם השלום הרשמי הראשון של ישראל עם מדינה ערבית – מצרים – פנו נציגים ישראלים לחברת פורד, שבאותה עת שיתפה פעולה עם צרפת בהרכבת מכוניות בישראל.
הסיבה העיקרית לפנייה זו הייתה שהייתה בזמנו חברה מקומית קטנה שהרכיבה רכבים, אך לא הצליחה לעמוד בביקוש הרב ונציגים ישראלים רצו למצוא במהירות פתרון לבעיה הזו על מנת לעמוד בביקוש לרכבים.
לאחר הפגישה עם בכירי פורד, ישראל האמינה שהיא מצאה שותף אידיאלי שיוכל לפצות על המחסור ברכבים.
הפגישה עם פורד
שגריר ישראל בארה"ב היה בזמנו אורי לוברני (שלימים הצטרף לסוכנות הביון הישראלית), שנשלח על ידי ראש הממשלה דוד בן גוריון. אורי לוברני נפגש עם נציגי פורד בניו יורק ומאוחר יותר כתב על הפגישה:
"הנרי פורד בעצמו קיבל אותנו, ובילה די הרבה זמן בשיחה איתנו. למיטב הבנתי, הוא מאוד התעניין בעם היהודי ובמדינת ישראל".
ב-5 במרץ 1950 ביקר לובראני במטה פורד בדטרויט, מלווה במנהל הפיתוח של ישראל, עוזיאל וקסלר.
מהפגישה סוכם שפורד לא תשקיע את כספה אלא תתן לחברה לבניית רכבים בשם אוטוקראפט לנהל משא ומתן על חוזה בשמו.
ב-18 במרץ נחתם הסכם עם אוטוקראפט ו-Wizmann-Paltechnica Ltd, חברת בת ישראלית של יצרנית הרכב הצרפתית סיטרואן, לייצור כלי רכב בישראל. כך הוקם מפעל הרכב הציבורי הראשון בישראל – בשטחי כפר סבא.
פורד לא ניהלה את המפעל הזה בעצמה אלא נתנה לנציגיה המקומיים לנהל אותו. עם זאת, תנאי אחד לפתיחת המפעל היה שישראל תצטרך לקנות חלקי רכב רק מהספקים האמריקאיים של פורד.
הרכב הראשון שהתגלגל מפסי הייצור נקרא "פורדסון" אך בהמשך הצטרף מותג חדש בשם "כרמל". מחיר מכונית אחת בשנת 1950 הוערך ב-1,900 דולר, אשר בשערי החליפין של היום שווה לכ-18,000 דולר (90,000 שקל).
הרכב הראשון נמכר לאישה בשם רחל בר-זוהר מתל אביב, שקיבלה מימון רכב מהבנק האנגלו-פלסטינאי (שכיום הוא בעצם הבנק הלאומי).
המשבר בין פורד לישראל
התוכנית של פורד הייתה שתוך 12 שנים ישראל תייצר תעשייה שלמה של כלי רכב, ופורד תעמוד מאחוריה ותתן לה את כל הידע הנדרש.
שיתוף הפעולה התחיל מעולה, אבל אז הגיע משבר סואץ ב-1956 והכל השתנה.
בלחץ דעת הקהל פורד ביצעה פניית פרסה וסירבה לתת לישראל סיוע.
ב-1958 כבר היה לישראל מפעל רכב משלה והתעשייה המקומית שוב הושמה תחת פיקוח ממשלתי.
צפו בדוקומנטרי המלא על הנרי פורד:
